אנחנו עוסקים בהם בט"ו בשבט ואז שוכחים מזכרם, עד שבל"ג בעומר פשוט שורפים את המסכנים הללו. אז הנה אנחנו כאן, בשיעור ליל שבועות, לחבק וללבלב, את חבירנו הירוקים.
**
מסביב ל'מחנה רמה' בהרי הרוקיז בקולרדו, שם לימדתי בקיץ קסום אחד, ישנו יער רפאים עצום, שארית פליטה לגיהנום עלי אדמות. אלפי עצים, ערומים, שחורים, מפוייחים, כמו 'בית קברות לפילים', שהוכו בלהבות שאין להן סוף.
שלא כמונו, הם עומדים במיתתם, בהדר נורא, בעצב.
וצד אחר של ההר:
**
לפני שנה כמעט, שריפה פקדה את חלוננו, ליטרלי. חומה לוהטת בגובה של יותר מעשרה מטרים, אוחזת בגינה ובקצוות הבית, וכשמירון יצא כמעט ערום, בלי נעליים לכבות את האש, אני רצתי לאוטו, להעמיס אלבומי תמונות.
כעת, חורף אחרי, האלונים הגיבורים, השרופים והמצולקים, מעלים ירוקת בכח הטבע השורשי שלהם. וכמה חן ותקווה יש בחיות הפשוטה הזו.
**
נהוג לקשט את בית הכנסת בחג, בצמחים, והשאלה מדוע?
מסופר במדרש שהר סיני התלבש בשמלה פרחונית לכבוד המעמד, באורח נס. חוצמזה שמדובר בחג הביכורים בסופו של יום, ובמשנה בשבועות נחשב לאחד מימי הדין; יום הדין לפירות האילן - כמה יצמחו וכמה ירקבו.
**
'אלוהי עץ ואבן' הינם האויב של האלוהים היהודי בתנ"ך. הסגידה לצומח רווחה בעולם העתיק, עד שיש אי אלו עדויות על פולחן משותף ל'אשרה' וי-ה-ו-ה, באזורנו, כבני זוג.
העצים שוזרים את התנ"ך, כבר מבראשית, עץ החיים ועץ הדעת, תיבת נוח, המטה, הסנה, המשכן, פרי עץ הדר, משל יותם, הקיקיון, ה50 אמה של המן ועוד.
**
אבל היום ברצוני להתמקד בעץ אחד, מיוחד - השקד, ומופע הפריחה המהפנט שלו, שכובש את האינסטגרם המקומי פעם בשנה.
אגב, בית מנדלבאום האהוב, בו השיעור נערך, משמעותו - 'עץ השקד', בגרמנית, בדומה ל'מַנדלבליט'(=פריחת השקד). אבל בואו ניגש ל…
עובי הקורה, חיחי[תודה לגילעד על הדיוק הזה];
המופע הראשון המוצהר של השקד בתנ"ך הוא בסיפור הירידה למצרים ברעב הגדול, אז יעקב אומר לבניו שיקחו בוטנים ושקדים ויעשו ג'עלה ושמח, וכולם יראו כמה כיף איתם. בסוף חשבו שהם מרגלים ועשו להם טורקיה, אבל זה כבר סיפור אחר.
**
עוד אזכור מפתיע נמצא בסיפור המוזר של ההינדוס הגנטי של יעקב בצאן לבן - "מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן"(בראשית ל, לז) ששם לפני הצאן במטרה לגרום להם ללדת בשבלונות. בירושלמי(תענית כג.), מקבל המקור תפנית לכיווננו; "אמר רבי אבונה: סימנא 'מקל שקד אני רואה', **מ-ה ה-ל-ו-ז** הזה משהוא מוציא את ניצו…". משמע; …לוז הוא בעצם שקד!!!...
מה הלוז?!!!
רק בעברית המודרנית הוא מרפרר למקור הממרח השמימי - נוטלה.
**
אחד המקורות המוכרים בנוגע לעץ שלנו, נמצא בירמיהו (א,יא); "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". ועכשיו נותר לשאול מה לשקדנות ולשקד, ובאמת רש"י מסביר שם - "כי שוקד אני - ממהר, כמו שהשקד ממהר להוציא פירות לפני כל האילנות".
**
אחד הסיפורים הכי רומנטיים בפולקלור היהודי, הוא סיפורם של ר' עקיבא ורחל. שליית קציר מהשיער, השתוקקות, גלות, חרפת עוני, נידוי והפי אנדינג, מה לא…
אבל אנשים פחות מכירים את הסיפור על הבת שלה, שניסתה את אותו שטיק, ופחות עבד לה. היא אמרה לבן עזאי, שילך ללמוד לפני שהוא בכלל מדבר איתה. נגמרה לה הסבלנות אחרי כמה זמן, והיא חיכתה וחיכתה וחיכתה שיסיים את השיעור, ממש על הראש שלו, וכשסיים אמר לה - אהלן מותק, אני בקטע של תורה עכשיו, ביייייי.
איור של לירון חדד מהאתר 'גלים'
**
בן עזאי הוא תנא, אבל לא נקרא 'רבי' כמו חבריו. זאת כיוון שמת בדמי ימיו, באותו מקרה של 'ארבעה נכנסו לפרדס'[לשים לב למילים - 'פרדס'], מאורע של התעלות בתורת הסוד, ממנה רק רבי עקיבא יצא בשלום. ידידנו, בן עזאי - 'הציץ ומת'[זכרו את הציץ הזה]. ועוד נאמר עליו - משמת בן עזאי בטלו השקדנים (משנה סוטה ט, טו). הופה, שקד שקדוני!
**
תורה חסידית שמצאתי, מרחיבה את היריעה, ועושה לנו קלוז'ר נפלא לנושא; "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ[הנה הוא שוב, הציץ!] וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים(במדבר יז,כג) - עיין במטה אהרון, שגמל שקדים במחלוקת קרח, לטענת 'כלם קדשים'. וראה ש'הקדש' ו'השקד' משמשים באותן אותיות, להוציא מהמחלוקת. ומעתה יש לגרוס כי לא כולם קדשים ולא כולם שקדים, וצריך הדבר עיון. וכן נאמר 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'(שמות יג,ב), להשוות ביניהם. ואין חדש בקירוב הכהונה והקדושה, ככתוב 'קדש לי כל בכור', והכהנים באו תחתם להיות בקדושה ככלי המשכן לקיים 'וקדשתו'(ויקרא כא,ח). וגמל שקדים בדווקא, כדפרש''י, שהשקד ממהר לצמוח, וכן מיהר אהרון במגפה דקרח - 'וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל', ככלל הנקוט בתלמוד 'כהנים זריזים הם' וכמעלה שלהם בכבש. ורצה גם לרמוז על המנורה שהגביעיה משוקדים, והתייחד בה הכה''ג[=הכהן הגדול] בפרשיית 'בהעלותך'[אורות אהרון, ד,ד].
**
כאשר בא קרח וטען שכולם קדושים, 'הון שלטון עולם תחתון', 'האח של…' ושיחתות - מטה אהרון פרח באותיות של שקדים וקדשים, והורה על בחירתו לשמש לעליון. ומה בחירה טובה יש ממנה, כפריחת השקד להורות על המנורה שמעוטרת בשקדים, על הזירזות של אהרון ובניו ועל קדושתם.
**
האורגניזם הכבד בעולם הוא לא לוויתן כחול וגם לא עץ הסקויה או פטריה בת 7000 שנה, אלא יער של צפצפות, ביוטה, משובטות מעץ אחד, ברביה של 'קנה שורש'. למעשה כל היער הוא עץ אחד, עצום, עם מערכת שורשים מחוברת. וכששלכת - כולם נושרים ומצהיבים כאחד. מופע מרהיב. גם בננות מתרבות בדרך זו, אגב, דבר שמעמיד את הצמחים הנ"ל בסכנת גוויעה המונית. ישנו מין בננות למשל, צהובות צהובות ומתוקות מתוקות, שאבד מן העולם, בגלל איזו מחלה שקפצה עליו.
**
לעצים יש את הקצב שלהם, מקום מיוחד ובלעדי, מעצם טבעם. הם מקור לע-צ-ה ותבונה, לסבלנות, לחיות לא מתפשרת. קראתי פעם באיזה צהובון על אחת, מחבקת עצים, שלקחה את זה צעד קדימה, והתחתנה עם אילן [#מוכת עץ, סליחה]. וכך ראוי להם, היצורים המפוארים האלו, שמאריכים ימים וצל, שנותנים לנו מפרותיהם ולא מבקשים דבר לבד אור ומים
**
עדיין יש מקום להבין את הקשר העמוק בין הקדש לשקד, ואשמח לשמוע מכם כיוונים מעניינים. בקצרה, קדושה נחשבת לפרישות, לא פרישות מהעולם, אלא להיפך - פרישות מעולם סתום, לעולם של תוכן, אהבה ומשמעות. השקד פורח כשהכל מסביב אפור, כשלא רואים את האביב בפתח, הוא האור והצבע, בתוך החושך החורפי.
**
אני מאחל לנו שנלמד מהם; לשקוד, להזדרז באיטיות, לפרוח ולנשור, להכות שורשים, למצוא 'מקום', להיות משענת, מוריקה, המתפרסת בלמלעה ובלמטה, בנגלה ובנסתר, ביום ובלילה, בקור ובחום.
ואפילו שאינם אלוהיים, די להם במה שהם.
Comments